כבר כמעט שנה חלפה מאז מצאנו את הבית באבן יהודה. בית ישן משנות ה 40, משופץ קלות. חדרים גדולים, גינה נאה, ומטרים ספורים מהרחוב הראשי של המושבה, גן השעשועים, והספריה. אם להיות באבן יהודה, אז כאן. לפחות מבחינתנו. כמה חודשים אחרי שעברנו גם נפתח כאן בית הקפה הראשון, ואחריו סושיה משובחת, ועכשיו אפילו עוד קפה מתחרה. 

הקטנה כבר בת שנה ו 7 חודשים. משגעת! ממיסה את הלב, מתוקה, חכמה, יפהפיה...אומרת אבא, ממה (אמא), מיאו, האוהאו, בובה, סבתא, סבא, את זה, אור, עוד, מהנהנת ונדה בראשה...נותנת נשיקות מתוקות וחיבוקים...מדהימה.

היא עוד לא הולכת. גם לא זוחלת. יש להאיחור התפתחותי מוטורי...מסתבר שהלידה הקשה גרמה לפגיעה מוחית המשפיעה על טונוס השרירים. תודה לאל, אין פגיעה קוגנטיבית. אנחנו עם הקטנה בפיזותרפיה, ריפוי ועיסוק, הידרותרפיה, דיקור. כל מה שאפשר. היא מתקדמת יפה. אנחנו מאוד אופטימים...יהיה בסדר. כבר בסדר. היא מאושרת, אנחנו גם.

בעוד פחות משבוע, היא תלך לגן - מעון יום שיקומי - גן טיפולי. אני מתרגשת...חוששת.

התחלתי לגמול אותה מהנקה. כן, כן, רק עכשיו. התחלתי לפני כשבועיים...הדרגתי. עכשיו חלפו כבר כ 4 ימים ללא הנקה. זה מרגש. הסברתי לה, שוחחתי איתה, והיא הבינה. מבקשת, אך מקבלת את הסירוב בהבנה. בוגרת כל כך.  התחילה להסכים לאכול מבקבוק. גם אוכלת מוצקים יפה מאוד. רזונת...אחוזון 3. גבוהה מאוד. 

עכשיו כשהיא תלך לגן, ושהפסקתי להניק, הבטחתי לעצמי דיאטה. חייבת להשיל לפחות 5 ק"ג. לחזור קצת לעצמי.