הלידה שלך

הייתה לך לידה קשה. הייתה לנו לידה קשה. כל מה שקיוויתי שאזכה לו, בתמורה לעמידה בצירים קשים של 12 שעות ללא אפידורל, לא התקיים, ובעיקר, לא הניחו אותך בחיקי כשיצאת ממני. גרוע מזה, לא ראיתי אותך אפילו. שני רופאים הבהילו אותך במהירות לטיפול נמרץ, ואני רק שמעתי מאוחר יותר שהיית כסמרטוט. אני רק זוכרת שחיכיתי לשמוע אותך בוכה. ולא שמעתי. 

 

מאוחר יותר, כשביקרנו אותך, אבא שלך ואני,  בטיפול נמרץ (שנמצא בפגיה, אז את היית שם כמו גוליברית ביחס לפגים), כבר היית מחוברת לכל מיני מכונות, מהאף, מהפה, מהראש, ואת צרחת כחיה פצועה בעריסת הפלסטיק השקופה. המראה הזה כנראה נחרט במוחי לעד. וגם מה שקרה רגע אח"כ – שרתי לך, ממש לתוך אזנך, את "פזמון ליקינתון" – אותו הפזמון אותו שרתי לך כמעט ערב ערב כשהיית אצלי בבטן, בתקווה שכשניפגש, המנגינה המוכרת הזו תרגיע אותך, וכך היה. את הפסקת לבכות, ונרגעת. דמעות ניגרו על פניי. את ידעת שאמא כאן, שאת לא לבד,שזו שנשאה אותך ושרה לך במשך יותר מ 9 חודשים, לא אבדה, היא כאן איתך, עכשיו ולעולם. 

 

רק כשהיית בת 3 ימים נתנו לי להחזיק אותך ולנסות להניק אותך, סוף סוף. 3 ימים!!! וגם זה קרה בזכות אימי (סבתא שלך), שהתעקשה וביקשה מאחות אחת נחמדה, שלא התעצלה לנתק אותך מכל המכשירים, ואח"כ לחבר שוב, כדי שאמא ובת יוכלו בפעם הראשונה להרגיש זו את זו, אחרי מסע משותף של כמעט 10 חודשים, לידה אחת ארוכה וקשה, ו 3 ימים אין סופיים וכואבים ומפחידים לאין קץ. 

וזה כנראה כל מה שהיית צריכה – את אמא. כי מהרגע שהחיבור הזה קרה, מצבך הלך והשתפר, וכששוחררנו מבית החולים (שבוע אחרי), הסביר הרופא כי כל התסמינים המדאיגים שהיו לאחר לידתך, נעלמו כלא היו. 

 

והיום, כשאת כבר בת חצי שנה וקצת יותר ומתעוררת עדיין לעיתים בלילה מתוך בכי, אותו רק ליטוף רך של אמא מרגיע, חוזר אליי אותו בכי קורע לב שבכית בפעם הראשונה שראיתי אותך, ואני מקווה כל כך, שממך הוא כבר נשכח, ורוצה להרגיע אותך, וללחוש לך עוד ועוד, שאמא איתך, לתמיד תמיד איתך, ואף פעם לא עוזבת. אף פעם!