אז מה היה לנו?

הליכות ארוכות

עליית מדרגות

סקס, סקס, סקס

עיסוי פטמות

בישולים וסידורים

עשינו את הכל!!!

לסיכום: זירוזים טבעיים לא עובדים. כשהם עובדים, זה פשוט כנראה כי באמת הגיע זמן הלידה.

קראתי באינטרנט שהרפואה עדין לא מצאה תשובה מדעית לסיבה שתינוק נולד ביום זה ולא אחר. לא מצליחים להבין מה גורם לרחם להתחיל עם הצירים, ולכל תהליך הלידה להתחיל מתי שהוא מתחיל. אולי זה באמת פשוט החלטה אלוהית שאין לאף אחד אפשרות להשפיע עליה.

קשה להאמין שחשבתי שתבואי בחנוכה, באמצע החודש התשיעי. אני אוטוטו באמצע החודש העשירי, את כבר שוקלת כנראה קרוב ל 4 ק"ג, ועושה רושם שנוח לך מאוד אצלי בבטן, ולא מרגישה שום דחיפות לצאת אלינו.

זה לא קל יקירתי. הבטן שלי כבר ממש ענקית, כבדה מאוד, והפחד מכל מיני זירוזים רפואיים שבטח יתחילו לדבר איתי עליהם בשבוע הבא, מציק. כזכור לך, אמא רוצה ללדת אותך בלידה טבעית. להרגיש הכל, ולהיות לחלוטין נוכחת כשאת יוצאת ממני אלינו. אז ילדה שלי, בואי, הגיע הזמן, כייף כאן בחוץ, השמש זורחת וכולם מחכים לך עם כל כך הרבה אהבה לתת. חוץ מזה, סבא נוסע לשוויץ בעוד שבוע ורוצה לדעת מה להביא לך. בואי

הלכנו למוקד לעשות מוניטור שגרתי כפי שהורה הרופא. הרגשתי אותך זזה המון...המוניטור הראה דופק גבוה וקופצני. זה התאים למה שהרגשתי בבטן, אבל האחיות לא אהבו את וגם לא הרופא. השאירו אותי לעוד חצי שעה וגם אז הדופק שלך לא נרגע וגם לא הפעילות שחשתי בפנים. מה את עושה שם??? הלכנו לאולטרסאונד ושם הטכנאית ממש התלהבה ממך - אמרה שבאמת נראה שאת רוקדת סמבה כי את מזיזה ממש את האגן. היא גם אמרה שאת מתוקה אמיתית ושהיא ממש סקרנית לראות איך תראי. אמרנו שגם אנחנו. הכל נראה לה תקין. המשכנו לרופא שהחזיר אותנו למוניטור לעוד חצי שעה ואמר שאם הדופק לא יראה בייס-ליין (ממנו אפשר להבין אם הקפיצות הן עליות או ירידות) יצטרך לשלוח אותי למיון נשים בבית החולים. לא כייף. חזרנו לעוד חצי שעה של מוניטור שלא הראה עדין שום קו יציב. את עדין היית בשיא הפעילות והאנרגיה. חזרנו לרופא ששלח אותנו למיון. האחות קודם עוד מלמלה משהו על זה שכנראה כבר צריך ללדת ואולי יתנו לי זרוז.

בלב כבד נסענו לכיוון הבית. לא יכולתי לנסוע ישר לביה"ח כי לא היה איתי הסלולרי וגם לא התיק הרפואי והיה לי פיפי והייתי רעבה. גם בפנים לא הרגשתי שמשהו לא בסדר...הרגשתי אותך כמו תמיד והכל היה נראה לי הזוי והסטרי, אבל גם הייתי מודאגת מאוד כי פתאום היה חשש שכל תוכניותיי ללידה טבעית בלניאדו ירדו לטמיון ואני אלד עם זרוז ואפידורל באיכלוב - שם לא עשיתי אפילו סיור.

בבית אכלתי משהו קטן, ותוך דקות ספורות היינו שוב באוטו עם תיקי הלידה והמחלקה שהכנתי והרבה חששות בלב.

בבית החולים כולם היו מקסימים ומיד הרגיעו אותי שהמוניטור שעשיתי נראה בסדר גמור, רק באמת לא יציב, ושבסך הכל היו צריכים להשאיר אותי עוד קצת במוניטור, אבל שזה ידוע שהרופאים של קופת חולים שולחים למיון כשמתקרבת השעה 13:30 והם צריכים ללכת הביתה.

אז חיברו אותי שוב למוניטור ושוב לא היה יציב, אז שינו לי תנוחה וזה התחיל להסתדר. אח"כ ביקשו שאשתה ואוכל ובעלי קנה תפוצ'יפס ומיים, וכנראה שמשהו מלוח זה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי שהקטנה סוף סוף תרגע והדופק שלה יתייצב. הכל בסדר, הקפיצות היו עליות ולא ירידות, והכל בסדר.

הרופא אליו נכנסנו עם התוצאות עשה לי גם אולטרסאונד והראה לי שהתינוקת המופלאה שלנו אינה שוכבת שם בפנים בתנוחה העוברית המקובלת אלא שוכבת ממש, עם הראש למטה, והרגליים מתוחות בנוחות וישרות! זה מסביר את הכאבים בצלעות...לא היה מקום אז היא עשתה לה מקום, וממש לא נראה שצפוף לה. היא ישנה ובקושי עשתה טובה שהזיזה איזו יד.

כשיצאנו מבית החולים התחיל גשם מטורף והשמיים היו אפורים וחשוכים. אמרתי לבעלי שזו הקטנה שלנו שסידרה לו יום חופש כדי שלא יצטרך לסוע לצפון ביום שכזה.

אז זהו. הרווחנו ערב נעים של ביחד ו...התינוקת שלנו עוד בבטן ובאמת, מה יש לה לצאת כשבחוץ חורף כזה?

אז עם כל הפנטזיות שלי שתבואי אלינו בחנוכה, או כקשתית, בסוף אני כבר בשבוע 40 ותאריך הלידה המשוער או בעוד שבוע בדיוק. אני כבר לא חושבת שתבואי לפני. עכשיו אני חושבת שכמוני, את בטח דייקנית להפליא וכמו שאמא מספרת שבאתי אני, תצאי בדיוק ביום שייעדו לך הרופאים - ה 3 בינואר.

בינתיים, הבטן שלי כבר ממש ענקית, והתנועה כבדה, והצלעות כואבות מאוד, והשינה כמעט בלתי אפשרית. עושה רושם שאת מאוד אסרטיבית - במקום להצטופף ובקושי לזוז כמו שכתוב שצפוי להיות בחודש התשיעי, נראה שאת פשוט דוחפת כל איבר שמפריע לך שם אצלי בבטן, ועושה לך מקום, וזזה ממש בחופשיות.

הלכנו היום לעשות מוניטור, והערכת גדילה במוקד, ו...כמו שחשבנו..את ממש גדולה. מעריכים שאת שוקלת כ 3.6 ק"ג, וזה אומר שיש סיכוי טוב שאם תצאי בתאריך שלך, תשקלי כמו שאני שקלתי כשנולדתי: 3.75 ק"ג. זה קצת מפחיד, בהתחשב ברצוני ללדת לידה טבעית, אך לאחר התייעצות עם נשים אחרות בפורום הלידה הטבעית, אני מבינה שנשים יולדות תינוקות בגודל כזה ויותר (בהרבה!) כל יום וכל דקה, ואפילו ללא קרעים או חתכים. או כמו שמישהי שם כתבה - מה שהגוף מייצר, הגוף יכול להוציא. צריך רק להאמין. אז אני בוחרת להאמין...כמובן.

חוץ מזה, אני עדין בבישולים...בשבת אירחנו חברים של אבא שלך לפיג'ואדה שהכנתי בפעם הראשונה בחיי ויצאה מאוד מוצלח. והיום הכנתי עוגת שיש מ"הבלוג של ניקי" - בלוג מתכונים שגיליתי לאחרונה ואני בהחלט אוהבת.

זהו להיום...אבא שלך כאן לידי ועוד רגע נצפה לנו בנובלה הברזילאית שלנו. עוד מעט את תהיי איתנו ונצפה בשלישיה!

שבוע 39 התחיל לו אתמול.

כבר שני לילות שקורה אותו הדבר: ציר בעל נוכחות מעיר אותי ואני מתחילה להתרגש ולצפות ולא נרדמת יותר...ואז בא הבוקר וכמו לא היה דבר.

ביום ראשון הלכתי לעבודה, אפילו שכבר נפרדתי מכולם בשבוע שעבר.  אם כבר לחכות, אז לפחות בעבודה ולא לבד בבית. האמת, זו היתה כנראה טעות. מישהי בעבודה חשבה שזה ממש חשוב לבוא לדבר איתי ולהוריד לי את הבטחון בקשר לכמעט כל דבר שהרגשתי טוב איתו בעניין הלידה. שיחה כל כך מדכאת ומורידת מוראל לא היתה לי מעולם. מזל שאח"כ המזכירה הדתיה באה ועשתה קצת תיקון:  סיפרה לי על 4 לידות הבזק שלה, כולן ללא אפידורל וללא סיבוכים. תודה לאל...חייבת להאחז בסיפורים טובים.

מחר כבר לא אלך לעבודה. מספיק.

היום הייתי כל היום לבד בבית. דווקא היה לא רע. עשיתי טיול לסופר וחזרתי הביתה לאפות קצת: עוגת גזר (אהובי ביקש), ועוגיות טחינה. הפרס הגדול היה שעוד לפני שסיימתי נפתחה דלת הבית והפתעה: היקר שלי ויתר על שיעור מאוחר והקדים לחזור הביתה. איזה כייף! ארוחת ערב יחד וקינוח בעוגה ועוגיות חמות חמות מהתנור!

עוד כמה שעות נגמר מזל קשת ומתחיל מזל גדי.

אצל ההורים הדלקנו היום נר אחרון של חנוכה. הייתי בטוחה שתבואי אלינו בחנוכה, אפילו שזה רק שבוע 38. הייתי בטוחה...כמעט. אבל האמת שמזג האוויר כל כך חורפי ולא יפה, שצריך להיות משוגע כדי לצאת מבטן חמימה לעולם הרק והחורפי של הימים האחרונים.

אם לא תבואי אלינו עד יום שני, אז גם מזל קשת כבר לא תהיי. אני עדין מאמינה שאת קשתית...אבל כמובן שמה שלא תהיי ומתי שלא תחליטי לצאת אלינו, אנחנו נאהב אותך בכל מעודינו וללא גבול.

אם לא תבואי עד יום שני, ההימור הבא שלי יהיה כבר ה 4 לינואר...יום אחרי התל"מ שלך. זה אומר עוד שבועיים וקצת...וכל יום עובר לו לאט...עם צירים וצירצורים, ותהיות וכמעטים וגם לא קצת כאבים (התרחבות הצלעות - זה מה שהרופא אמר), והרבה מחשבות,, ופחדים, והתרגשות, ושימחה ועוד המון דברים. מישהו כתב איפשהו שלא מספרים לנו אבל ההריון בעצם נמשך שמונה חודשים ועוד שנה - החודש התשיעי. וזה כל כך נכון. אבא שלך כבר משתגע...הוא גם עובד רחוק ואם יהיו לי פתאום צירים יקח כ 3 שעות עד שיוכל להגיע אליי ולהיות איתי. הוא מודאג...גם אני מודאגת.

הכנו היום את חדר השינה. יש המון מקום לעריסה שלך...כנראה שנזמין עריסה כזו שנצמדת למיטה שלנו, אז את תהיי קרובה אלינו כל הזמן, וגם אם תבכי בלילה, או תרצי לינוק, אמא תהיה במרחק יד ממך, ותמהר למשוך אותה אליה, לנשק ולחבק ולהניק ולהרגיע.

מה צפוי לי? איך ירגישו הצירים האלו שכולם מדברים עליהם? על הכאב ההנוראי הזה...איך אתמודד? כמה זמן זה יקח? יהיה חתך? קרעים? כמה זמן עד שאחזור לעצמי אח"כ...ואיך יהיה איתך? איך יראו חיינו מאילך? כל כך הרבה שאלות ותהיות...וואו

מחר מתחיל שבוע 38. שבוע שני בחודש תשיעי.

הבטן כבר ירדה קצת (או אולי הרבה), מה שגרם לכאבי הגב העליון שהיו נוראים, לעבור סוף סוף. במקומם יש לי כאב חד וחזק מתחת למפתח הלב. הרופא אמר שזה בגלל התרחבות הצלעות...איזה יוםי...זה עובר שבוע אחרי הלידה.

בסך הכל...הכל בסדר. כולם אומרים שהבטן שלי ממש קומפקטית, לי היא מרגישה עצומה. הלילות כבר קשים כי המחשבות, הציפיה, החלומות וההתרגשות הופכים את השינה למשהו מאוד לא עמוק, מלא הפרעות וחוסר מנוחה. גם בעלי עובר משהו דומה...גם לו יש חלומות, מחשבות ודאגות.

בישולים: כבר יותר מחודש שאני בטירוף בישולים. כמעט כל יום מכינה משהו חדש, מאיזה מתכון שמצאתי באינטרנט. הכל יוצא טעים להפליא ובעלי כבר מדבר על ההריון הבא, כי הוא כל כך מרוצה מהמצב (אני גם חרמנית מהרגיל, וגם מבשלת יותר מהרגיל...מה עוד גבר צריך מאשתו???).

לפני כמה ימים החלו להופיע צירים מדיי פעם. לפעמים אפילו ממש כואבים. עוד שום דבר סדיר.

היום הכנתי את תוכנית הלידה שלי ואת תיק בית החולים. אני מוכנה (כמעט). מצפה לבייבית לקראת הנר האחרון של חנוכה.

ניסיתי להגיע לשיעור הפילאטיס המצוין של שולי בדיאדה בנמל. ניסיתי, ולא הצלחתי, כי ברמזור בכניסה לנמל הזדעזע פתאום האוטו ואיתו אני. מישהי נכנסה בי מאחורה. העקב התחלק לה מסתבר והתוצאה היתה אישה בהריון מפוחדת, רועדת והמומה. 

אז החלטנו ללכת למוקד, אני ובעלי. גם ככה רצינו לעשות זאת כי בביקור האחרון אצל הרופא הוא אמר שאין לו אולטרסאונד אז לא ראינו את הבייבית וזו אמורה היתה להיות הפעם האחרונה לפני הלידה.

במוניטור ראו שהכל בסדר עם הקטנה, ושיש לי צירים, אבל שום דבר שמצביע על לידה. עשינו אולטרסאונד וראינו שהיא ממוקמת יפה במצג ראש מוכנה להגחה