לכל דבר יש סיבה, כל עכבה לטובה, אין מקריות. בכל אלה אני מאמינה. וכך קרה, שגם סיפור הבית בכרכור התגלה כברכה במסווה. אחרי התכתבויות ושיחות עם בעל הבית, כבר היה העניין תלוי בנו, אבל באותו הזמן, במהלך הימים האחרונים, קיבלנו רמזים ומסרים ממקורות שונים, שגרמו לנו לשקול מחדש את המעבר לכרכור, ובשלילה. 

כן, שקלנו שוב, והחלטנו להשאר קרוב יותר להוריי, וגם לחברים מה לעשות, ולחיים אותם אנחנו מכירים. בדירה שלנו לא נשאר – עניין החניה הוא בלתי נסבל (אין), וגם הגודל…אוטוטו קטן עלינו באמת. אז חזרנו לנקודת ההתחלה פחות או יותר – מחפשים בית/דירה במרחק של לא יותר מחצי שעה נסיעה מבית הוריי ברמת גן. זה צריך להיות בשכונה חביבה, רצוי קרוב לריאה ירוקה כלשהי (כרגע אנחנו ליד פארק הירקון וזה הדבר שהכי קשה לנו לעזוב), ועם חניה ומעלית. 

חוץ מזה, היה לי יום מדהים היום, שחיזק אצלי עוד יותר את ההבנה כמה אני זקוקה להיות קרובה לחברותיי ולמשפחתי. היום התחיל בקימה מוקדמת להחריד של התינוקת בשל כאבי שיניים עייפות נוראית, בכי היסטרי, ובלי עזרה מבעלי שהיה צריך לצאת לעבודה מוקדם מהרגיל. למזלי, עראק בחניכיים הציל אותי ואת התינוקת אשר נרגעה, ינקה ונרדמה סוף סוף בסביבות 8:30 בבוקר. כמובן שנרדמתי מייד איתה, ושעתיים אחרי זה התעוררנו שתינו בחיוך.

מיד אח"כ, החל גל של ביקורים, חלקם מתוכננים וחלקם לא, של חברות וגם אמא, וכך לא הייתי יותר משעה לבד מהבוקר ועד הערב – כשבעלי חזר. לכולן הגשתי את הטירמיסו החדש, המעולה והדל שומן אותו למדתי להכין מאמא שלשום (מתכון בקרוב). כולן ליקקו את האצבעות. תענוג! לא יודעת אם מגיע לי, אבל נפלו בחלקי חברות מופלאות ואני אסירת תודה על כך, מעומק הלב. 

התינוקת שיחקה היום כחצי שעה על הבטן במיטה שלה. התקדמות משמעותית! לילה טוב