בדידות. זה משהו שאני מרגישה די הרבה מאז הפכתי לאמא. זה מוזר, כי בעצם אני אף פעם לא לבד - יש לי את התינוקת הכי מתוקה בעולם איתי, וגם כל יום כמעט אמא שלי באה לבקר. אבל בכל זאת, בדידות זה מה שאני מרגישה לעיתים קרובות.

היום למשל...שיחת טלפון הקפיצה את בעלי לעבודה מוקדם מהרגיל, כך שמצאתי עצמי לבד כבר מ 10 בבוקר...והוא חוזר הלילה רק בחצות.
בדרך כלל, הבוקר שלנו נפתח רשמית בארוחת בוקר קלילה. הבוקר, הוא עזב לפני שהספקנו לאכול, ונאלצתי לאכול לבד.
אני לא אוהבת לאכול לבד.
עוד משהו שגורם לי לחוש בדידות זה הקילוגרמים העודפים שמסרבים לרדת. זו כנראה הסיבה מספר אחת שאני חושבת להפסיק להניק בגיל 6 חודשים. זה פשוט בלתי אפשרי לרדת במשקל כשמניקים. כנראה. לפחות כך זה עבורי.
הלוואי והיתה לי איזו חברה טובה שגם היא בבית עם ילד ראשון, שהיינו יכולות להפגש ולעשות יחד כל מיני דברים של אמהות. אני מרגישה שזה משהו שמאוד חסר לי.
אנחנו בדיוק בשלב של לחפש דירה מחוץ לתל אביב, וכל פעם שאני מרגישה בודדה, אני חושבת לעצמי, מה יהיה כשנגור עוד מחוץ לעיר? האם אז ארגיש עוד יותר בודדה? או אולי דווקא שם אמצא לי איזו חברה קרובה?